"על הזהב השחור והחלוק הוורוד" או "איך טעינו כל השנים"?

רגיל

הוא הוכתר כשיר השנה וכשיר העשור, וכשיר היפה ביותר של אריק איינשטיין וכמעט שהוכתר כשיר היובל. הישראלים אוהבים אותו, את "עטור מצחך". אוהבים מאד.

שירו של אברהם חלפי, שהתפרסם בשנות החמישים בתוך הקובץ "כאלמונים בגשם" הפך ברבות השנים להיות הרבה יותר מסך המילים הפשוטות,נטולות היומרה והפוזה, אותן כתב כהרגלו וכמנהגו אברהם חלפי.

הוא הפך להיות,ביודעין ושלא ביודעין, גם לשירם עטור התהילה של יוני רכטר ואריק אינשטיין. הוא הפך לקלאסיקה ישראלית במלוא הדרה, הוא התעצם לכדי מיתוס על אודות האהבה.

התהליך המרתק שעבר על השיר הלירי המרגש והפשוט הזה, מיום פרסומו,דרך הלחנתו וביצועו הראשון והנוסטלגי, ועד לגרסאות הכיסוי הרבות לו זכה מעלה בעיקר את שאלת הקרדיט.

למי השיר הזה שייך?

האם חלפי, שעליו כתב מירון כי "הביקרות לא גילתה ביחס לשירת חלפי אפילו אותה מידה של כבוד ורצינות שהיא מגלה בשלילה מנומקת, בהסתייגות שיש עימה גם מתן טעם"… הוא האחראי להצלחה המסחררת?

האם המשורר הפשוט ששירתו הנאיבית זכתה ליחס של "חיבה זלזלנית" מצד ענקי ומבקרי הדור מצא לו נוסחת קסם בשיר "עטור מצחך" שיש בה כדי לשבות את לבו של הציבור הישראלי כולו?

או אולי גאונותו של רכטר עמדה לו לשיר הזה, והפכה אותו לאחד הנכסים  היקרים ביותר בתקליטייה שלנו?

ואולי זהו אינשטיין, המבצע הצעיר שהיה מעורב באופן פעיל למדי בהחלטות שונות ביחס ללחן ולעיבוד?

סביר להניח שכמו ששלושה שותפים לו לאדם (אביו ואמו ואלוהיו) כך גם לשיר. וקשה לי לחשוב מי מקבל את תפקיד האלוהים ביחס למעשה היצירה.

ובכל זאת,

שנים שבהן אני שרה ומזמזמת את השיר-אך אין בי מנוחה.

משהו צורם לי ביחס שבין המילים לביצוע שלהן.

בהתחלה חשבתי שהאשמה בחוסר ההתאמה קשורה בלחן, אולם כעבור שנים, כאשר נחשפתי לביצוע חדש ל"עטור מצחך" הבנתי שהאשמה היא דווקא בביצוע.

 

הביצוע ל"עטור מצחך"  של אריק אינשטיין בליווים של יהודית רביץ וקורין אלאל הוא ביצוע מפוספס. האוזן הישראלית כל כך התרגלה אל הביצוע הספציפי היפה והמרגש הזה, שאנחנו כבר לא מצליחים להפריד אותו מן המילים. אלה המילים, וזהו הלחן, וזהו הביצוע.

ובכל זאת, כשאני חוזרת למילים משהו בי מתקומם על המלודיה הרכה והענוגה הזאת. על הנונשלנט של הביצוע.

משהו שם נעים לי מדי באוזן. רך לי מדי. או אולי נכון לומר- צמרירי ורך.

אפשר לומר- לצורך הדיון- שהביצוע הזה, על בחירתו המוזרה בליווי קול נשי כפול הוא ביצוע ורוד. אני לא יודעת אם זה ורוד עתיק או וורוד פוקסיה אבל ורדרדיותו של הביצוע ברורה לי.    

וזה מוזר. כי המילים עצמם, הגם שהן רכות ויפות ונעימות, מעלות בי כקוראת תחושות אחרות מאד.

זה שיר של אוהב נאמן שזועק את זעקת בדידותו. זה שיר של צלע שלישית במשולש אהבים שנגזר עליו לחזות באהובתו מנגד ושם לא לבוא.

כמעט אפשר להגיד שעמדתו של הדובר כלפי האהובה היא מציצנית. הוא מתבונן בה ממקומו הלבדי "תמיד לעת ליל". ברגעיה האינטימיים והרכים- בחלוק הבית.

ולא, הוא לא נמצא שם איתה באופן פיזי. הוא מודר מאד. וגם רוצה בה.מאד.

ולפער הזה, שבין הרצון ובין היכולת, שבין מה שבהישג יד למה שהיד קצרה מלהגיע אליו, יש איכות מכמירת לב, וכואבת וחדה ופוצעת.

ואולי, ברגעים שונים בהם הרצון והתשוקה כל כך מוחשיים, והיכולת לממשם כל כך חסרה, זה הופך להיות גם מוטרף,ומעורבב,וחסר הגיון.  

זהו הלך נפש שאין בו ולא כלום מהורוד הנעים לאוזן. זהו הלך נפש שיאה לו הצבע השחור.

 

בקונצרט לכבודו של יוני רכטר עם הפילהרמונית הישראלית עלה אביתר בנאי לבמה לבצע את "עטור מצחך" בעיבודו של יונתן רזאל.

מרוב שהעיבוד היה שונה כל כך לאוזנם השמרנית של אמרגני ונגני האירוע, סרבו הם להתלוות אליו, ובכך ניצלנו אנו מעונשם של אלה, וזכינו לביצוע המופתי והמתאים ביותר ל"עטור מצחך" שכולל את קולו החשוף של אביתר בנאי, בליווי פסנתר בלבד.

 

זהו ביצוע אחוז טירוף ושגעון, מר ונמהר, מכה בבטן ומעורר חלחלה.

הטון הטורדני של השירה,הפסנתר חסר המנוח והיחס המעורר שבין השניים- מכבד את המילים מעבר לכל ביצוע אחר.

 (אפילו הבית שבביצוע הורדרד של איינשטיין "יקרב אל שפתי כחרוז אלי שיר" חוזר למקוריותו כאשר, בצדק, אביתר מחזיר את נושא המשפט, שמשום מה ראה איינשטיין לנכון להשמיט- "ומצחך העטור זהב שחור יקרב אל שפתי")  

כדאי להקשיב לו רוב קשב. ולנסות להתעלות על הדחייה האינסטינקטיבית שהביצוע הזה יוצר לאוזן המורגלת לצלילים אחרים-"רק לשירים ולמזמורים".

אהבתו של חלפי,רווק הנצח, לאשת חברו הטוב זהבה ברלינסקי זכתה שנים רבות להשמר בסוד יחסי. אולם בשנה שעברה, עם פטירתה של ברלינסקי נחשף סודו של הקשר הסבוך הזה כאשר על מצבתה נחקקו לבקשתה מילות השיר "עטור מצחך".

זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי ואשת חברה תל אביבית הייתה מושא לאהבתו של חלפי שנים רבות. אמנם הוא שמר את זהותה בסוד אך שני שירים אחרי "עטור מצחך" בקובץ כאלמונים בגשם הוא כותב: "אשר טייל עמך בשוק-אני הוא/ נשים שראוני אמרו:הנהו/נשים שראוני עלי הצביעו:/הנה מאהב באשת רעהו."

המתבונן בתמונותיה של ברלינסקי, אשה יפהפיה, צחורת מצח ושחורת שער עשוי להבין היטב את משמעות הקביעה "עטור מצחך זהב שחור", הן על רקע שמה-זהבה, והן על רקע יופיה.

המרחב שבו מתרחשות תמונות שונות בשיר "עטור מצחך" כמו התמונה של המצח הקרב אל פי הדובר לנשיקה, או כמו הנפש השוכנת בין כתלי ביתה של האהובה, הוא מרחב מדומיין.

החלום הוא המפעיל את יכולתו של הדובר לשיר כך לאשת אחר- החלום הפרוש כמרבד לרגליה של האישה שאינה שלו, על פרחיו היא פוסעת באופן מלא קיטש והוליווד-עטויה בחלוקה הוורוד.

וזוהי פנטזיה בלבד. של גבר בודד שמשתוקק לבלתי ניתן להשגה.

ומכאן אולי הצעקה העזה, אכולת הייאוש, המנסרת בחלל וקורעת הלב של חלפי ובעקבותיו- בביצוע המדויק כל כך של אביתר בנאי: "עוד מעט ואבוא אלייך" .

כלומר- לא אוכל לבוא אליך. או שאבוא בדמיוני, או במותי. אך לא אני. ולא אלייך.

 

מודעות פרסומת

»

  1. תודה, הפוסט מרתק ואת הביצוע של אביתר בנאי לא הכרתי ואני שמחה שהיתה לי ההזדמנות להאזין לו לראשונה בהקשר שיצרת. אני לא יודעת מה הייתי חושבת על הביצוע אילו שמעתי אותו בקונטקסט אחר.

  2. השטיקים של אביתר בנאי מפריעים בעיני לשיר.
    אני מעדיף את הביצוע הגדול הזה:

    שמסמן את יציאתה הלעולם לא רשמית של יודית מהארון

    • עמית, תודה על ההפניה.
      בעיני יש טעם לפגם בכל הביצועים של השיר על ידי נשים (כל עוד הדובר הלשוני בשיר הוא גבר).
      ובכל זאת,האינטרפטציה של רביץ בביצוע הזה,וההיפוך המגדרי (של אשה ששרה שיר אהבה לאשה) מרתקת.ויש בה עדינות גדולה.

    • תודה,נדב.

      קל לי לענות שהפסקתי מכמה סיבות פרוזאיות לחלוטין .
      בעומק העניין נראה לי שפחדתי לתת פומבי למחשבות שלי, אלו ש'בקטנה'.התפוצה המדהימה של הרשימה הזאת קצת עזרה לי לתפוס בטחון.אולי אשקול להעביר את המחשבות הללו בהמשך ממסגר המגירה לכאן…

  3. מעניין אם כי קצת עף על עצמו, הניתוח :-). ואני אסביר למה – הטקסט כשלעצמוו ב"עטור מצחך" הוא שיר אהבה, והכמיהה יכולה להיות גם לאשה כן מושגת, זה היינו הך, שהרי הכמיהה המתוארת מדברת פשוט על הרגעים שבהם האוהב לא לצידה מסיבות כאלו ואחרות. אין במלות השיר שום אזכור לגבר אחר בחייה שמונע מהאוהב (מחלפי) להיות שלה. את סיפור האהבה הנכזבת (בטוח? מה אנחנו יודעים אם כן היה או לא היה ביניהם משהו מתישהו, ומה זה משהו בכלל?) של חלפי לא הכרתי, אבל כן מכירה ומשוגעת על "אשר טייל עמך בשוק". שם מבצע איינשטיין גם כן את השיר באופן נונשלנטי, כי כזה איינשטיין, ובכל זאת דווקא היומיומיות שם הורגת אותי. במקרה של הביצוע של אביתר בנאי – קצת מנג'ס, ואני מתה על אביתר. אבל פחות הפעם. אז יש קצת הרגשה שסיפור הרקע האוטוביוגרפי של חלפי התערבב לך עם ניתוח השיר, וזה לא ממש הוגן, אם כי לגיטימי… 🙂
    קיצר – תודה על הסיפור המעניין על האהבה של חלפי לאשת החבר. זה הדבר היחיד שממש דיבר אליי בתוכן הפוסט.

    • גלי,
      תודה על התגובה.
      סיפור הרקע של חלפי לא התערבב בניתוח השיר בטעות. זו בחירה מודעת. ובעיני הוגנת מאד.
      ובמקרה זה אני נתלית באילנות גבוהים.

      הנה למשל פסקה נושנה של לחובר (שאגב ספג ביקורת קשה על הפרשנות הביוגרפית שלו לשירה) שתמיד משכנע אותי מחדש בקשר האמיץ שבין היצירה לנסיבות כתיבתה:

      "ויש החולקים. והם רואים את שתי הרשויות הללו כשתי מלכויות שאין אחת נוגעת בחברתה. היצירה לאחר שבאה לעולם, טוענים הם, היא כולד שנולד, ואין כל חיבור וקשר בינו ובין חבלי הלידה ותנאי הלידה וההולדה שלו, ועובר שכבר בא לעולם, לאו ירך אמו הוא. לא אכנס בחקירות בעניין זה, ואראה רק על כך, שגם מי שבא להבדיל הבדלה זו, אינו יכול להפריד הפרד גמור בין יצירה ובין יוצרה, וכיון שזו עדיין תלויה ביוצר, הרי גילויים בחיי היוצר יש בהם כדי להראות לנו שבילים ודרכים המחברים אותנו עם שביליה של היצירה".

      יש שיטענו שזו פרשנות מצמצמת. במקרה שלנו כוחה של הפרשנות הביוגרפית גדול, שכן היא מאפשרת לקרוא את "עטור מצחך" כשיר כאב על אהבה לא ממומשת. מה שבעיני רק מעצים אותו.

      • זה בהחלט ניתוח לגיטימי, אבל אני חושבת שבהתבססו על ביוגרפיה והשערות אסור שתהיה בו פסקנות. הכותרת שלך כמו קובעת שהוא הוא הניתוח הנכון שמאיר לנו הטועים את הנסתר מאיתנו עד כה, ופה זה כבר מה שכיניתי "ניתוח שעף על עצמו". אבל מעניין פה, ללא ספק. תודה
        : -)

  4. שימו לב לשיר ״זהב שחור״ שכתבה איה כורם יחד עם יוני רכטר כשיר תגובה ל״עטור מצחך״. מושר מנקודת המבט של האישה בשיר

  5. פוסט מאלף. ביצוע מצמרר שלא הכרתי. היה מדהים לשמוע אותו על רקע קריאת מילותיך. תודה רבה.

  6. לא מסכים וזה אפילו קצת עצבן אותי. לקרוא לביצוע המקורי "ורוד"?! וואטדהפאק, כאילו הוא כל כך עצוב, מיואש, מרוח על הכביש מתבוסס בדמעות. ובעיקר כמהה. זה שיר על כמיהה, ולא על עצבים, כעס ותסכול.
    הפרשנות של אביתר מדהימה ואני נהנה לשמוע גם את הדפיקות שלו על הברזלים, אבל להגיד שהביצוע המקורי פספס? אבוי.
    יוני רכטר, החנון הנצחי, זה שלעולם לא משיג את הבחורה, לקח את הטקסט של חלפי, זה שמעולם לא השיג את הבחורה, ונתן לאריק. שהשיג את כל הבחורות. אבל אריק, אל תשכחו הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים בחבורה, והוא הבין טוב מאוד מה רוצים ממנו בשיר הזה (שלא לדבר על החיבור שלו לחלפי ולטקסט הספציפי, וגם המעורבות שלו בלחן).
    לא יודע מה אתכם אבל אני קורא בטקסט כמיהה ויאוש של משורר בודד, וזה אחד לאחד מה שאני שומע בשיר

    • אדם,
      אתה קורא בטקסט כמיהה ויאוש של משורר בודד ושומע את זה בביצוע של אינשטיין. אבל בביצוע של בנאי אתה שומע גם טירוף.
      וכמיהה, ויאוש ובדידות סופם שיולדיו גם טירוף.
      ובזה בעצם נעוץ כל ההבדל.

      תודה על התגובה המחכימה.

    • אי אפשר לשיר את השיר הזה בקצב כזה גבוה
      מעבר לכך לגבי ביצוע – נראה שאביב כל הזמן מחפש את המילים בפלוטר וזה הורס

  7. בנאי נכשל בהבנת הלחן, אולי כיוון שאיננו מסוגל להכילו כמוסיקאי. אם להודות על האמת זו גם הסיבה שיוני רכטר לא נהג לבצע את השיר בהופעותיו, אלא רק לאחר שהוסיף לפני מספר שנים שלישית זמרים צעירים. איך אפשר להתייחס ללחן מבלי להזכיר את תרומתו של איינשטיין? מדוע להשקיע בכתיבה מבלי לעשות תחקיר קודם לכן? הדברים כבר פורסמו בין היתר באתר של יוני רכטר. יוני עצמו ניגן את הגרסאות הקודמות של הלחן בתוכנית של מודי בר און ובאירועים אחרים.

    • שים לב שנמנעתי מדיון בלחן עצמו ומיקדתי את הדיון בביצוע ובטקסט. זאת מכיון שאין לי הכלים המקצועיים לדון את ועל הלחן.. כתבתי את הדברים "בקטנה"- כקוראת וכמאזינה. בכל אופן- תודה על ההפניה המעניינת.

  8. שלומות.
    כל שיר, ברגע שהוא יוצא מידיו של המשורר, הוא נתון לפרשנות של כל אחד ואחד.
    כך קרה, לדוגמא, ל"אני הולך לבכות לך" של אביב גפן.
    שיר קטן ואינטימי על מות חברו, אביב שפנייר ז"ל הפך כמעט ל"המנון לאומי" לזכר יצחק רבין.
    "בלדה לחובש" המדברת על קרב ממלחמת השחרור, הפכה להיות סיפורם האישי של הפצוע ( חגואל) ומומה אפשטיין
    ( החובש) מקרבות מלחמת ששת הימים. מקווה שזכרתי את שמם נכון.
    "ברית דמים" המרטיט בביצועה המהפנט של מירי אלוני הפך שניים שלא הכירו אחד את השני לחברים. אחת מן המשפחות שעליה נכתב השיר כמעט ומכחישה כל קשר להנ"ל.
    ויש עוד דוגמאות רבות מיני ספור…
    האם זה נכון או לא נכון לקחת שיר ו"לעצבו" בצורה שונה.
    דעת הקהל והשנים שחלפו שופטות…

    • אלון
      אכן דעת הקהל והשנים שחלפו שפטו אותו לזכרון עולם.
      אין לי ספק שהקאבר של בנאי לא יחקק בתודעה ולא יהיה ארוע מכונן בתולדות הזמר העברי. אבל הוא נותן משהו מדוייק יותר.

      דוגמא מצויינת נוספת שאני יכולה להעלות על דעתי היא השיר 'האם השלישית' של אתלרמן.
      בביצוע הפלסטיק המקורי של להקת גייסות השריון (שיש לי גם כמה מילים טובות עליו) ובקאבר המצויין של חמי רודנר. נסה ותיווכח:

  9. ועוד משהו ששכחתי.
    בהצגה של "בית צבי" "מיקה שלי" הפכו את "יש לי אהוב בסיירת חרוב לשיר ששר הומוסקסואל נשי למאהב שלו, קצין בסיירת חרוב….

  10. נו בחייאת זומזום. זה ממש מביא לי את הקריזה.
    מי שכתב את זה בבירור לא מוזיקאי- הוא מבקר (שכנראה אוהב שמגישים לו הכל בכפית), שאין לו מושג בהלחנה. ראשית כל לחן "שמח" על שיר עצוב בדרך כלל נותן אפקט הרבה יותר חזק מהברור מאליו- כי הוא יוצר קונטראסט. אם הכותב כל כך משוגע על אביתר בנאי, שילך להקשיב קצת ל"כלום לא עצוב" העצוב עד כדי פסיכיות אך שמח עד כדי טירוף, כדי להבין על מה אני מדבר.
    חוץ מזה השיר רובו מולחן במינור, וממש לא "צבוע בורוד" רק בגלל שיש שתי נשים מוכשרות שעושות לאריק קולות רקע.

    ולסיכום, כמאמר פ. זאפה: "לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה".

  11. אני חושבת שאביתר בנאי שהוא אמן משובח מחמיץ לחלוטין את השיר של חלפי.בביצוע הנע בין זעקות ולחישות לא קשורות לטקסט, הוא הופך אותו לסרט טורקי. בנאי מפנה החוצה את גיבורת השיר והופך את השיר העדין, המופנם כל כך, לקינה בכיינית על עצמו.

  12. אני פשוט מעתיק את שיעל כתבה:
    ״פוסט מאלף. ביצוע מצמרר שלא הכרתי. היה מדהים לשמוע אותו על רקע קריאת מילותיך. תודה רבה.״

  13. רק אשר אבד לי – קנייני לעד. כתבה רחל. פסגת השאיפה שאינה מושגת שהופכת רגש לקריסטל ומגבשת אותו ליהלום הטבוע בלוח ליבו של הכותב. זהו השיר שהחרוזים מפוסלים ובוהקים בו כאור לא מושג של שאיפות. הכאב שעטור זהב שחור, בהיפוך אלתרמני -(פתאומית לעד-כמו זהב נוצץ וצהוב לעומת נפט שחור ונוטף) הכאב ולא השמחה הוא פסגת השיר, פסגת השאיפה שנמתחת עד אינסופ מחוסר הגשמה – כאסימפטוטה של לחלק משהו (פרח-אשה לא מושגת) באפס. וכך השיר הזה משיג נצח. כמובן ששבעים פנים לו לשיר וכל אחד שייקח מה שייקח ובדמיונו יעלה הדימוי כמו שיעלה. אולם דווקא שיר השירים של חלפי – הלא מושג הוא הפסגה ששיר יכול לגעת בו. הוא הזהב השחור התהומי שעולה מן הנפש. כי מי חייו מלאי שיר הוא דווקא המשורר שידו לא משגת. וכך קורץ לו יהלום – כמו שביאליק אומר – הישר מן הלב הכמהה. בשילוש גאוני איינשטיין-רכטר-חלפי המוביל אותנו שוב אל הארצישראליות וחלומות הגשמה לא מושגים מתוך רקע אירופאי קלאסי באך-לייק מוזיק , ובנוי מאותו החומר שממנו בנויה התרבות הישרא-אירופית ששלטה והיתה המיין-סטרים בארץ בזמנו.

  14. סורי. לא שרדתי את הבית הראשון של בנאי. גילוי נאות – אין הוא נמנה על המבצעים ההורסים אותי לחתיכות. אריק כן.
    הביקורת כתובה היטב ומעוררת מחשבה והתגובות עליה מעולות גם הן. באמת. היה שווה להיכנס.
    קראתי שוב ושוב את מילות השיר לבדוק מה ואם פספסתי כל השנים האלה ואני עדיין מחזיקה בדעתי הראשונית – זהו שיר אהבה מושלם, צנוע ואולי אף 'חוטא' בהומור עצמי בתוך תוגת השיר (ע"ע בית ראשון) של כותב מוכשר להפליא.
    ומושא אהבתו? מושג גם מושג.
    ולא אין לי בעיה להיות פה קיטצ'ית צמרירית ורכה להפליא בפרשנותי האישית. ורדרדה אפילו.
    כל שיר ברגע שהפך להיות קניין הכלל נתון לשיגיונותיו אהבותיו ואמונותיו של הקורא.
    מבחינתי ככה צריך לקרוא שירה. ולקרוא בכלל.
    ולסיום – לטובת השיר (לא שעל זה יש ויכוח) אוסיף ואומר (סליחה על החפירה) שרק שיר גאוני יכול להתפרש בכאלה ניגודים.

  15. כמעט שנתיים באיחור, אבל תודה על הכתבה והקישורים. מאוד מצאה חן בעיני ההגדרה ”וורוד” לביצוע של איינשטיין (חוץ מזה אני מאוד אוהב אותו אמנם). אבל הביצוע של בנאי הוא לגמרי מופרע, לדעתי. הביצוע האהוב עלי הוא של להקת כוורת, מתועד בסרט ”תמונות מחיי הלהקה”, שאפשר לראותו אותו ביוטיוב (בערך בדקה 47). ביצוע רציני ומלא רגש שקט – אכן השיר הרבה יותר מתאים להיות מושר ע”י גברים בלבד, אין מה לעשות.


  16. ואו, כבר עברו מס׳ שנים מאז כתבת את הפוסט. מאד נהניתי לקוראו ואף את התגובות. ממרום שנותי, וכשאני צופה בצעירים מזמזמים ומצטרפים לשירה בעת השמעת ״עטור מצחך״ ברדיו (לדוגמא), אני באמת תוהה אם אי מהם מתעכב על מילותיו ומכיר את הדרמה שביסודו. בכל אופן תודה על הפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s