ארכיון רשומות מאת: בַּקְּטָנָה

"על הזהב השחור והחלוק הוורוד" או "איך טעינו כל השנים"?

רגיל

הוא הוכתר כשיר השנה וכשיר העשור, וכשיר היפה ביותר של אריק איינשטיין וכמעט שהוכתר כשיר היובל. הישראלים אוהבים אותו, את "עטור מצחך". אוהבים מאד.

שירו של אברהם חלפי, שהתפרסם בשנות החמישים בתוך הקובץ "כאלמונים בגשם" הפך ברבות השנים להיות הרבה יותר מסך המילים הפשוטות,נטולות היומרה והפוזה, אותן כתב כהרגלו וכמנהגו אברהם חלפי.

הוא הפך להיות,ביודעין ושלא ביודעין, גם לשירם עטור התהילה של יוני רכטר ואריק אינשטיין. הוא הפך לקלאסיקה ישראלית במלוא הדרה, הוא התעצם לכדי מיתוס על אודות האהבה.

התהליך המרתק שעבר על השיר הלירי המרגש והפשוט הזה, מיום פרסומו,דרך הלחנתו וביצועו הראשון והנוסטלגי, ועד לגרסאות הכיסוי הרבות לו זכה מעלה בעיקר את שאלת הקרדיט.

למי השיר הזה שייך?

האם חלפי, שעליו כתב מירון כי "הביקרות לא גילתה ביחס לשירת חלפי אפילו אותה מידה של כבוד ורצינות שהיא מגלה בשלילה מנומקת, בהסתייגות שיש עימה גם מתן טעם"… הוא האחראי להצלחה המסחררת?

האם המשורר הפשוט ששירתו הנאיבית זכתה ליחס של "חיבה זלזלנית" מצד ענקי ומבקרי הדור מצא לו נוסחת קסם בשיר "עטור מצחך" שיש בה כדי לשבות את לבו של הציבור הישראלי כולו?

או אולי גאונותו של רכטר עמדה לו לשיר הזה, והפכה אותו לאחד הנכסים  היקרים ביותר בתקליטייה שלנו?

ואולי זהו אינשטיין, המבצע הצעיר שהיה מעורב באופן פעיל למדי בהחלטות שונות ביחס ללחן ולעיבוד?

סביר להניח שכמו ששלושה שותפים לו לאדם (אביו ואמו ואלוהיו) כך גם לשיר. וקשה לי לחשוב מי מקבל את תפקיד האלוהים ביחס למעשה היצירה.

ובכל זאת,

שנים שבהן אני שרה ומזמזמת את השיר-אך אין בי מנוחה.

משהו צורם לי ביחס שבין המילים לביצוע שלהן.

בהתחלה חשבתי שהאשמה בחוסר ההתאמה קשורה בלחן, אולם כעבור שנים, כאשר נחשפתי לביצוע חדש ל"עטור מצחך" הבנתי שהאשמה היא דווקא בביצוע.

 

הביצוע ל"עטור מצחך"  של אריק אינשטיין בליווים של יהודית רביץ וקורין אלאל הוא ביצוע מפוספס. האוזן הישראלית כל כך התרגלה אל הביצוע הספציפי היפה והמרגש הזה, שאנחנו כבר לא מצליחים להפריד אותו מן המילים. אלה המילים, וזהו הלחן, וזהו הביצוע.

ובכל זאת, כשאני חוזרת למילים משהו בי מתקומם על המלודיה הרכה והענוגה הזאת. על הנונשלנט של הביצוע.

משהו שם נעים לי מדי באוזן. רך לי מדי. או אולי נכון לומר- צמרירי ורך.

אפשר לומר- לצורך הדיון- שהביצוע הזה, על בחירתו המוזרה בליווי קול נשי כפול הוא ביצוע ורוד. אני לא יודעת אם זה ורוד עתיק או וורוד פוקסיה אבל ורדרדיותו של הביצוע ברורה לי.    

וזה מוזר. כי המילים עצמם, הגם שהן רכות ויפות ונעימות, מעלות בי כקוראת תחושות אחרות מאד.

זה שיר של אוהב נאמן שזועק את זעקת בדידותו. זה שיר של צלע שלישית במשולש אהבים שנגזר עליו לחזות באהובתו מנגד ושם לא לבוא.

כמעט אפשר להגיד שעמדתו של הדובר כלפי האהובה היא מציצנית. הוא מתבונן בה ממקומו הלבדי "תמיד לעת ליל". ברגעיה האינטימיים והרכים- בחלוק הבית.

ולא, הוא לא נמצא שם איתה באופן פיזי. הוא מודר מאד. וגם רוצה בה.מאד.

ולפער הזה, שבין הרצון ובין היכולת, שבין מה שבהישג יד למה שהיד קצרה מלהגיע אליו, יש איכות מכמירת לב, וכואבת וחדה ופוצעת.

ואולי, ברגעים שונים בהם הרצון והתשוקה כל כך מוחשיים, והיכולת לממשם כל כך חסרה, זה הופך להיות גם מוטרף,ומעורבב,וחסר הגיון.  

זהו הלך נפש שאין בו ולא כלום מהורוד הנעים לאוזן. זהו הלך נפש שיאה לו הצבע השחור.

 

בקונצרט לכבודו של יוני רכטר עם הפילהרמונית הישראלית עלה אביתר בנאי לבמה לבצע את "עטור מצחך" בעיבודו של יונתן רזאל.

מרוב שהעיבוד היה שונה כל כך לאוזנם השמרנית של אמרגני ונגני האירוע, סרבו הם להתלוות אליו, ובכך ניצלנו אנו מעונשם של אלה, וזכינו לביצוע המופתי והמתאים ביותר ל"עטור מצחך" שכולל את קולו החשוף של אביתר בנאי, בליווי פסנתר בלבד.

 

זהו ביצוע אחוז טירוף ושגעון, מר ונמהר, מכה בבטן ומעורר חלחלה.

הטון הטורדני של השירה,הפסנתר חסר המנוח והיחס המעורר שבין השניים- מכבד את המילים מעבר לכל ביצוע אחר.

 (אפילו הבית שבביצוע הורדרד של איינשטיין "יקרב אל שפתי כחרוז אלי שיר" חוזר למקוריותו כאשר, בצדק, אביתר מחזיר את נושא המשפט, שמשום מה ראה איינשטיין לנכון להשמיט- "ומצחך העטור זהב שחור יקרב אל שפתי")  

כדאי להקשיב לו רוב קשב. ולנסות להתעלות על הדחייה האינסטינקטיבית שהביצוע הזה יוצר לאוזן המורגלת לצלילים אחרים-"רק לשירים ולמזמורים".

אהבתו של חלפי,רווק הנצח, לאשת חברו הטוב זהבה ברלינסקי זכתה שנים רבות להשמר בסוד יחסי. אולם בשנה שעברה, עם פטירתה של ברלינסקי נחשף סודו של הקשר הסבוך הזה כאשר על מצבתה נחקקו לבקשתה מילות השיר "עטור מצחך".

זהבה ברלינסקי, אשת השחקן זאב ברלינסקי ואשת חברה תל אביבית הייתה מושא לאהבתו של חלפי שנים רבות. אמנם הוא שמר את זהותה בסוד אך שני שירים אחרי "עטור מצחך" בקובץ כאלמונים בגשם הוא כותב: "אשר טייל עמך בשוק-אני הוא/ נשים שראוני אמרו:הנהו/נשים שראוני עלי הצביעו:/הנה מאהב באשת רעהו."

המתבונן בתמונותיה של ברלינסקי, אשה יפהפיה, צחורת מצח ושחורת שער עשוי להבין היטב את משמעות הקביעה "עטור מצחך זהב שחור", הן על רקע שמה-זהבה, והן על רקע יופיה.

המרחב שבו מתרחשות תמונות שונות בשיר "עטור מצחך" כמו התמונה של המצח הקרב אל פי הדובר לנשיקה, או כמו הנפש השוכנת בין כתלי ביתה של האהובה, הוא מרחב מדומיין.

החלום הוא המפעיל את יכולתו של הדובר לשיר כך לאשת אחר- החלום הפרוש כמרבד לרגליה של האישה שאינה שלו, על פרחיו היא פוסעת באופן מלא קיטש והוליווד-עטויה בחלוקה הוורוד.

וזוהי פנטזיה בלבד. של גבר בודד שמשתוקק לבלתי ניתן להשגה.

ומכאן אולי הצעקה העזה, אכולת הייאוש, המנסרת בחלל וקורעת הלב של חלפי ובעקבותיו- בביצוע המדויק כל כך של אביתר בנאי: "עוד מעט ואבוא אלייך" .

כלומר- לא אוכל לבוא אליך. או שאבוא בדמיוני, או במותי. אך לא אני. ולא אלייך.

 

מודעות פרסומת

למה בקטנה ולמה בכלל?

רגיל

"יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,

מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר".

כך כתבה בשנת תרפ"ו רחל המשוררת.

"בקטנה" נוצר כדי שאוכל לשתף גם אתכם במה שמסעיר ומפעים אותי  או במה שמלווה אותי  הלאה  בגזרת המדף הפרטי שלי.

וכדרכה, גם דרכי, דרך הניב התמים כתינוק, בקטנה.